נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, ועלתה ארצה בגיל 22. בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות בבית ברל. עוסקת באמנות, בכתיבת שירה, בהוראת אמנות ובאיור ספרים.

איך נולד הספר?

הספר נולד במפתיע ובשבילי הוא עטוף בתחושת הנס יותר מאשר בכריכה. השפה מאז ומתמיד הייתה עקב אכילס שלי. עם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, פניתי לסדנאות כתיבה ב"מקום לשירה", ואחר כך למדתי במסלול השירה ב"הליקון". תוך כדי הלימודים עיצבתי וגיבשתי את קולי כמשוררת, דבר שלבסוף הוליד את הספר. מפתיע אותי שלא פעם היצירה הוויזואלית ליוותה את היצירה השירית, וציורים שיצרתי עבור הספר ינקו מאותו המקור, מאותו עולם הדימויים... יכול להיות שהיום זה מובן מאליו, אך לפני כן שני התחומים האלו היו נראים לי מאוד רחוקים זה מזה ומופרדים לגמרי.

איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?

כמו שציינתי קודם, ההבעה המילולית עבורי אינה אזור נוחות, אלא יותר מורגשת כנכות: אני מתקשה לבטא את עצמי בצורה חלקה וזורמת, כותבת עם שגיאות, מגמגמת ובנוסף כותבת בשפה שהיא לא שפת אם. אני מתחככת עם השפה והחיכוך הזה חושף מציאות אחרת שלא הייתי פוגשת ללא העיסוק המתמיד במילים. היחסים שלי עם השפה מחוספסים ולא נוחים, אך טובים לכתיבה וליצירה ואני מקווה שהם יישמרו כך.

איך חגגת וציינת את פרסום הספר?

את ההשקה הירושלמית עשיתי בגלריה אגריפס 12 יחד עם פתיחת התערוכה שלי. את ההשקה התל-אביבית ערכתי ב-27.1, יום ההולדת של אחותי אניה ז"ל, לה מוקדש הספר.

אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?

השירה בעיני היא סוג ביטוי אמנותי, אשר הכי פחות מוגדר על ידי החומר, כמו למשל צורות של פיסות השמיים בין הענפים. כאשר השירה מתגשמת בספר ומגיעה לאנשים זה לא מפסיק לרגש אותי.

איזה ספר מונח לצד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?

יש הרבה כתבי עת מעולים שתמיד איתי בתיק. ישנם ספרי שירה נהדרים בעברית שאני מחזיקה קרוב, על שולחן המחשב שלי. אבל ליד המיטה אני מניחה ספרי שירה ברוסית: שירים של יוסף ברודסקי, בוריס פסטרנק, מיכאל גנדלב.