עמיחי חסון, יליד רמת גן, 1987, הוא משורר, תסריטאי ובמאי קולנוע. נשוי ואב לשני בנים. זוכה פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ה (2015) ומעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח". עבד כעיתונאי ב"מקור ראשון" וב"מעריב", וכיום משמש כאחד מכותבי הנאומים של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין וכראש תחום תרבות ויצירה במוסד "בית אבי חי" בירושלים.

איך נולד הספר?

כנראה שבכיתה ט', מתחת לכרך קשה של תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא. הכרך היה גדול מספיק כדי להחביא תחתיו ספרי שירה שהונחו על הברכיים, וכך פגשתי את ריימונד קארבר, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ' ופאול צלאן. הספר, שראה אור יותר מעשור לאחר מכן, כולל גם שירים שנכתבו אז, בישיבה התיכונית, ושרדו את הזמן, ואסף לתוכו שירים נוספים מכל התחנות שבדרך.

איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?

זו שאלה מורכבת. כתיבה בז'אנרים שונים היא גם אמנות וגם פרנסה עבורי, ולכל אחת מהסוגות מטרה אחרת ודרגת קושי משתנה. אך אם אני צריך לדרג: כתיבה עיתונאית באה בקלות, נאומים הם טיפה יותר מורכבים, תסריטים הם חציבה עקשנית אך ברורה, שירה היא כמעט תמיד רגע אחד בוהק של חסד, והקשה מכולם היא כתיבת פרוזה שיש בה עונג וייסורים (כרגע בעיצומו של מאבק ברומן שמתקשה להיוולד אל המקלדת).

איך חגגת וציינת את פרסום הספר?

בבקבוק ערק ובשני ערבי השקה בירושלים.

אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?

כל קורא, תגובה או פרשנות לספר מפתיעה אותי בכל פעם מחדש, אבל נדמה לי כי ההפתעה הגדולה ביתר נמצאת בהבנה הנפלאה והקשה שהמילים מפשיטות אותי ערום ועריה בפני זרים גמורים, ושחלקם אפילו מוצאים בשירים את עצמם.

איזה ספר מונח ליד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?

"איך נקרא אבות ישורון" – ספר מסות ומאמרים על שירתו בעריכת לילך לחמן, כחלק מתחקיר לקראת סרט תיעודי שאביים על אבות ישרון במסגרת סדרת "העבריים" של יאיר קדר, ושני ספרי שירה חדשים ונהדרים: "כותנה" של ילי שנר ו"שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר.