כסו אותי באיזאר

נורה (חורי) חיים

"הגעתי לכתיבה בגיל מבוגר יחסית מלאה לבטים, היסוסים וביקורת עצמית, אלא שהיה לי דחף מאוד חזק לכתוב את הסיפורים האלה כדי שיישמרו ולא ייעלמו עם דור העלייה שלאט לאט עוזב אותנו"

נורה חורי חיים

נורה (חורי) חיים סיימה בהצטיינות לימודי תואר שני בספרות במסלול כתיבה ספרותית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. משפחתה היגרה מעיראק והיא עצמה דור ראשון בארץ.

איך נולד הספר?

הספר נולד בלימודיי במסלול כתיבה ספרותית, אז כבר הייתי אם לילדים בוגרים, וההבנה שכל דור הוא תוצר מובהק למה שקדם לו דחקה בי לכתוב. במסגרת זו נחשפו לכתיבתי הסופרים הנפלאים אורלי קסטל בלום, חיים באר ועמוס עוז, ועודדו אותי להמשיך ולכתוב. גם חברי ללימודים שקראו, נהנו והביעו עניין בסיפוריי, דרבנו אותי להמשיך.

 

הסיפורים היו סיפורים שירשתי מבני משפחתי שהגיעו לארץ מעיראק בעלייה הגדולה של שנות החמישים. טשרניחובסקי הוא זה שאמר: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו", ואני לא הכרתי את נוף המולדת הזה שתבניתו התרסקה עם העלייה. הכתיבה אפשרה לי לנסות לשחזר את התבנית, ובמהלך הניסיון הזה פגשתי בסיפורי ההתמודדות של העולים בארץ, ושוב ושוב נמלאתי התפעלות מהיכולת של בני משפחתי ואחרים להשתלב למרות כל הקשיים ולתרום לבניין הארץ החדשה שהגיעו אליה.

איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?

אינני יכולה לומר שהיה לי קל לכתוב. הגעתי לכתיבה בגיל מבוגר יחסית מלאה לבטים, היסוסים וביקורת עצמית, אלא שהיה לי דחף מאוד חזק לכתוב את הסיפורים האלה כדי שיישמרו ולא ייעלמו עם דור העלייה שלאט לאט עוזב אותנו. הקושי העיקרי נבע מן הרצון שלי לשמור על השפה הפנימית של הדמויות, שבדרך כלל השפה העברית לא הייתה שגורה בפיהן, והמעברים בין השפה שלהן לשפת המספר הצריכו דיוק רב. קושי נוסף היה רצוני בראש ובראשונה לספר סיפור ולא להיצמד לפרטים אוטוביוגרפיים, סיפור שישעשע לעתים ויעציב לעיתים ממש כמו החיים.

איך חגגת וציינת את פרסום הספר?

את פרסום הספר חגגתי בהשקה בבניין הבורסה לניירות ערך בתל אביב. לקיים דווקא שם את ההשקה הייתה סגירת מעגל מבחינתי. "קופת מלווה וחיסכון לעולי עיראק" הוקמה לא רחוק משם ברחוב אחד העם בתל אביב, ואבי ז"ל שימש בין היתר חבר דירקטוריון הבורסה. חיי משפחתי היו חיי מסחר ובנקאות וחיים אלה הם חלק בלתי נפרד מהוויית הספר.

אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?

בעקבות פרסום הספר מתקשרים אליי לעיתים אנשים זרים ומציינים בפניי מה עמוק הצער שהם חשים שכשהיה את מי לשאול היו עסוקים מדי וטרודים מדי בחיי היום יום. תחושה זו משותפת לכל בני דורי שגדלו בארץ בשנות החמישים והשישים ולאו דווקא רק לאלה שהגיעו מארצות ערב. נראה לי כי ספרי מספק הצצה לאותו דור שהגיע לכאן וחי בין המולדת שעזב לבין המולדת החדשה.

איזה ספר מונח ליד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?

לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ספרו של יהושע קנז "דירה עם כניסה בחצר", ספר סיפורים קצרים, סוגה ספרותית שאני אוהבת במיוחד. בכתיבתו של קנז אני אוהבת את רגישותו הרבה לשפת הדיבור ואת העובדה שמאחורי הדיאלוגים היומיומיים, תחת השגרה, מסתתר עולם חבוי ומטלטל.

כסו אותי באיזאר

על הספר

קורותיהן של בני המשפחות שמש וצדקה מסופרות ברומן זה, שכל פרק ותת פרק בו הוא סיפור בפני עצמו, אך גם נשזר בעלילה רחבה המשתרעת בעיקר בין שלוש ערים: בגדאד, קהיר ותל אביב.

מעֵבר לסיפורים האישיים, הפולקלור הצבעוני ומערכות היחסים המגוונות, הולכת ונחשפת התמודדותם של גיבורי הספר, כולל בני הדור השלישי שנולדו בארץ, עם משבר ההגירה מארצות מולדתם לישראל ועם הגעגוע למולדת הישנה. געגוע זה מייצגת המילה "איזאר" שמופיעה בשם הספר, שפירושה גלימה שקיבלה האישה היהודייה בבגדאד ביום כלולותיה מהוריה, ומסמלת את מעגל החיים.

הוצאת הקיבוץ המאוחד