"לכתוב זה הסיוט של חיי. באמת. כל יום של כתיבה מלווה אצלי ביבבות שוד ושבר דרמטיות במיוחד על הגורל האכזר שנפל בחלקי, על כך שאין לי רעיונות ושנגמרו לי הדימויים, על זה שאני מותשת רגשית ושלעולם לא אצליח לסיים, על העובדה שהמאמץ הוא לשווא כי איש לא יפרסם את זה, וכן הלאה וכן הלאה. למרות הכל, אני ממשיכה לכתוב, ולא הייתי מפסיקה בעד שום הון שבעולם"
שתי השמשות של דדיקה
מגי אוצרי
בת 32 (כמעט 33, אבל לא מדברים על זה). נולדה בחטיבת כרמלי בחיפה לזוג הורים שעלו מגרוזיה בתחילת שנות השבעים. את שנות נעוריה העבירה בשכונת נווה שאנן החיפאית, ומיד לאחר השירות הצבאי עברה לתל אביב. כששואלים אותה מה המקצוע שלה, היא עונה שהיא דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות שזה לא מקצוע בשום צורה (לפחות לפי אבא שלה). הדוקטורט שלה עוסק בשאלת המוסריות של הומור, ומנחים אותו פרופ' אסא כשר ופרופ' מני מאוטנר. היא נשואה לאדר, תסריטאי קומי ("אנחנו במפה", "ארץ נהדרת"), ומתגוררת איתו בתל אביב, יחד עם הכלבה בוטן, עם החתולים פיסטוק וסורי, ועם התוספת הטרייה למשפחה – אביגיל, בתם, שנולדה בינואר האחרון.
איך נולד הספר?
הרעיון לכתיבת הספר נבט בי כשנתקלתי לראשונה במכתב ח"י המשפחות. המכתב הוא מכתב שנשלח לאו"ם בשנות השישים של המאה הקודמת, מטעמן של 18 משפחות גרוזיניות יהודיות, שביקשו לעלות לישראל בתקופה שבה שערי ברית המועצות היו נעולים. המכתב הצית את דמיוני – כבת לעולים מגרוזיה הרגשתי שסיפור העלייה ההיא לא סופר במלואו. מכיוון שהמכתב חתום רק על ידי גברים, ראשי המשפחות, תהיתי מה היה על הנשים הגרוזיניות באותה תקופה, אלו שקולן לא נשמע.
איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?
לכתוב זה הסיוט של חיי. באמת. כל יום של כתיבה מלווה אצלי ביבבות שוד ושבר דרמטיות במיוחד על הגורל האכזר שנפל בחלקי, על כך שאין לי רעיונות ושנגמרו לי הדימויים, על זה שאני מותשת רגשית ושלעולם לא אצליח לסיים, על הבדידות האיומה שבכתיבה, על העובדה שהמאמץ הוא לשווא כי איש לא יפרסם את זה, וממילא אין במקצוע הזה כסף וכן הלאה וכן הלאה. למרות הכל, אני ממשיכה לכתוב, ולא הייתי מפסיקה בעד שום הון שבעולם, אז כנראה שיש משהו בתהליך הזה – בבריאת העולמות הזו, בהתמסרות הבלתי מסויגת לדמיון ולקסמים שהוא מניב מתוכו – שמחייה אותי ונותן משמעות ליום יום השגרתי. כי כשכל בריה שחולפת ברחוב היא השראה פוטנציאלית לסיפור, וכשההליכה הסתמית ברחבי העיר נעשית בדריכות של אנתרופולוג שמחפש מושאי מחקר, אז גם השגרה מקבלת טעם מיוחד.
איך חגגת וציינת את פרסום הספר?
בשבוע שבו התפרסם הספר גם גיליתי שאני בהריון, והנה, באבחה אחת, החגיגה הפכה לחגיגה כפולה. עם זאת, אני לא יכולה להגיד שחגגתי את צאת הספר באופן ראוי לציון. בעיקר שמחתי מאוד והודיתי על מזלי הטוב. בשמונת החודשים שלאחר מכן, הרביתי להשוות את צאת הספר ללידה. "זה ממש דומה ללידה של ילד", הרביתי להגיד למי ששאל אותי "אז איך זה להוציא ספר?". בחודש התשיעי ילדתי, והבנתי סוף סוף, ששום דבר לא משתווה ללידה של ילד.
אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?
הדבר הכי מפתיע שקרה, היה שיום אחד קיבלתי מייל מיוסטון, טקסס, מקבוצת נשים שקראו את הספר וביקשו לדבר איתי עליו. המחשבה שאי שם מעבר לים נשים ואנשים קוראים וקוראות את הספר הייתה מפעימה. אחת מן הנשים בקבוצה, פסיכולוגית במקצועה, אפילו כתבה מאמר שבמסגרתו ערכה ניתוח של הספר מנקודת מבט פסיכולוגית, ושלחה לי אותו. אני שומרת את המסמך הזה במקום של כבוד על שולחן העבודה במחשב שלי – תזכורת לעד כמה אמנות יכולה לגעת בבני אדם ולרגש אותם.
איזה ספר מונח ליד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?
הספר שנמצא ליד המיטה שלי הוא "דגדוגים" של דתיה בן דור. זה ספר של שירי משחק והפעלה לפעוטות, שאני משתדלת להקריא ממנו כמה שיותר לאביגיל. עוד לפני שתכננו אפילו להרחיב את המשפחה, אני ובן זוגי הקפדנו לקנות, אחת לכמה זמן, ספר לפעוטות או לילדים עבור הצאצאים העתידיים שלנו. כשאביגיל נולדה, הייתה לנו כבר ממש ספרייה מכובדת, שיש בה את יהודה אטלס, יהונתן גפן, אנטואן דה סנט אכזופרי ועוד רבים וטובים. ובכל זאת, סיפורי הילדים הקרובים ביותר ללבי הם הסיפורים שעדיין לא המצאתי עבור אביגיל. יום אחד עוד אספר לה אותם.
על הספר
זהו סיפור על אהבה נכזבת בין ילדה נבונה, עצובה וזנוחה לבין אמה הנוקשה והזועמת, שאליה היא כמהה ובדרישותיה הבלתי אפשריות היא נאבקת לעמוד. זהו גם סיפורה של שושלת נשים קשות ומרות, מימי מלחמת העולם השנייה בגרוזיה הססגונית ועד שנות השמונים בחיפה האפרורית. גיבורת הספר מגוללת את סיפור חייהן של אמה וסבתה, המתובל בריחות ובטעמים המכשפים, המסתוריים והרחוקים של רחוב ג´אפרידזה שבעיר כותאיסי, בהווי יהודי גרוזיה ובמעשיות מאוצר הספרות הגיאורגית. במקביל נפרשת ילדותה של הבת הדחויה, השנואה והמוכה, המנסה, מתוך סיפור חייה של אמה, להעניק משמעות לחייה שלה ולמצוא נואשות מפתחות ללבה הקר של אמה.
כנרת, זמורה ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ
