רות דר עיצבה ב-46 שנות עבודתה כמעצבת תפאורה ותלבושות ובתור ארט דיירקטור בקולנוע ובטלוויזיה כ-150 הפקות של הצגות תאטרון, סרטים, מחזות זמר ואופרות בכל התאטראות המובילים בארץ ובאופרה הישראלית. למדה ציור בבית הספר לאמנות אבני בתל אביב ובבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ועיצוב תפאורה ותלבושות לתאטרון בבית הספר שליד האופרה סדלרס ולס (Motley) בלונדון. זכתה בפרסים יוקרתיים רבים, גם מחוץ לגבולות ישראל. נולדה ומתגוררת בתל אביב. נשואה לשחקן אילן דר, ולהם בת אחת – אראל.

איך נולד הספר?

כשעזבתי את עבודתי הקבועה כמעצבת הבית בתאטרון הקאמרי מצאתי את עצמי עם הרבה זמן חופשי, וחשבתי שאולי אכתוב מחזה, כי אלה היו חיי – התאטרון! איכשהו הציפו אותי הגעגועים לעבודה המשותפת שלי עם חנוך לוין, שהייתה היצירתית והמלהיבה ביותר בקריירה שלי, ונזכרתי איך היינו עובדים על ההצגות שעשינו ושכל כך אהבתי. ישבתי וכתבתי סיפור, רק כדי לבדוק אם אני בכלל יכולה לכתוב, שלא אעשה צחוק מעצמי אם אלך לסדנת כתיבה, וכך, כאילו מעצמו, נכתב הסיפור הראשון. נתתי אותו לחברתי שהייתה עורכת ספרותית, והיא אמרה: "רותי, את לא צריכה סדנה! פשוט תמשיכי לכתוב כמו שאת כותבת, ובאותו הנושא!". היא שלחה אותו על דעת עצמה לעורך המדור הספרותי בעיתון "הארץ", והפלא ופלא, הוא פורסם שם! המשכתי לכתוב, והסיפורים על העבודה המשותפת עם חנוך והידידות שצמחה בעקבותיה, צצו ועלו ומשכו אותי בעקבות הזיכרונות. סיפור רדף סיפור, ואז הוספתי את הסקיצות, ופתאום – היה ספר.

איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?

עד הסיפור הראשון שכתבתי, שהוא בעצם החלק הראשון של הסיפור השני בספר, אף פעם לא כתבתי. אם היה לי משהו להגיד, בוודאי לאורך השנים בעבודתי בעיצוב לתאטרון, הדרך שבה הייתי מתבטאת הייתה תמיד בציור. כשהתחילו לפתע לנבוע מתוכי הסיפורים, זה קרה בלי היסוסים, בלי התחבטויות, בנעימות גדולה ובהנאה מרובה. ראיתי שקל לי לכתוב, שהדברים נכתבים כמעט מעצמם, כאילו היו חבויים במוחי כבר מזמן ורק חיכו שיבוא זמנם להיכתב. גיליתי שיש באפשרותי לתאר את הדברים שאני רואה במחשבתי, ובמקום לצייר אותם בעפרונות ובצבעים – הבנתי שאני יכולה לצייר אותם גם במילים.

איך חגגת וציינת את פרסום הספר?

הייתה חגיגונת קטנה בהוצאת "עם עובד" שפרסמה את הספר, אכלנו עוגה והרמנו כוסית לחיים. אחר כך הייתה השקה של הספר ב"תולעת ספרים", עם קהל של מוזמנים ונאומים וחתימה על הספרים שנקנו, ויחד עם מרבית החברים והשחקנים שמככבים בספר (אם כי שם הם מופיעים בעילום שם). זו הייתה שמחה גדולה. חילקתי את ספרי במתנה לחבריי הקרובים, והייתי מאושרת.

אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?

פתאום גיליתי שהרבה אנשים אוהבים את הספר שלי, את הסיפורים שלי על חנוך ועל התאטרון ואת הציורים שנלווים אליהם. צלצלו אליי אנשים שהיו חברים של חנוך ואנשים שבקיאים בכתיבתו ובמחזותיו וכתבו על אודותיו ספרים, והתברר שאהבו את מה שכתבתי מספיק בשביל להתקשר אליי ולומר זאת. היו הרבה כתבות בעיתונים וראיונות ברדיו, אך הדבר המפתיע ביותר היו האנשים שלא הכרתי שהיו עוצרים אותי ברחוב. הם זיהו אותי מההצגות הרבות שעשיתי בשנותיי בתאטרון ובאופרה, וסיפרו שאהבו מאוד את הספר ולמדו ממנו על איך עושים תאטרון, כי כתבתי על דברים שלא היה להם מושג עליהם, דברים שקורים מאחורי הקלעים ואינם ידועים למי שרק רואה את ההצגה על הבמה. והייתה גם ההפתעה לגלות שאחד הדברים שדרבנו אנשים לקרוא את הספר הוא הסקרנות להבין "מה פתאום היא כותבת? הרי היא תפאורנית!"

איזה ספר מונח ליד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?

כרגע נמצאים ליד מיטתי שני ספרים, אחד בעברית – "ים ביני לבינך" מאת נורית גרץ, שרציתי לקרוא בעקבות הביקורות המעולות שכתבו עליו, ואחד באנגלית – "Empress of Fashion: A Life of Diana Vreeland" מאת Amanda Mackenzie Stuart, ביוגרפיה של העורכת המיתולוגית של שניים מעיתוני האופנה הידועים בעולם, "Harper's Bazaar" ו-"Vouge", כיוון שאני מאוד אוהבת לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות.