בתאל קולמן, ילידת 1985, ירושלמית ואם לנטע ולשקד, היא משוררת, עורכת ועיתונאית. זוכת פרס שרת התרבות לעידוד היצירה לשנת 2015. בוגרת כיתת השירה של "משיב הרוח" ולומדת לקראת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית. שיריה פורסמו ב"משיב הרוח", "מקור ראשון" ו"כתובת".

איך נולד הספר?

בדומה לסיפורי "שידוך" שעלו יפה, גם "תהום" היא בת ל"שידוך" מוצלח ואפילו כפול. באחד מערבי שירה שבהם קראתי משיריי, פגשתי משורר יקר, שהפך לימים לחבר. היה בינינו איזה קליק משוררים. הוא שאל אם אני מרשה לו להראות את השירים שלי לחברה – וכמובן שהסכמתי. כשקיבלתי שיחת טלפון מליאת קפלן, עורכת סדרת כבר ב"מוסד ביאליק", התברר שזו הייתה "החברה". נפגשנו, התאהבנו ונולדה לנו תהום.

איך זה לכתוב? קשה? קל? It's complicated?

זה קשה וקל, מרוקן וממלא, מפליא ומפחיד. לפעמים אני חוצבת מילים בסלע, לפעמים הן עוברות דרכי כמו מים. לפעמים אני מתכוונת לכתוב דבר אחד, ויוצא לי דבר שני. פעמים משהו עורר בי השראה אדירה, פעמים חיפשתי בעצמי עקבות לדבר שרציתי לכתוב. לא פעם חשבתי "זהו, נעשה לי איזה נס, עכשיו כבר לא אצליח לכתוב יותר שירים טובים", ואז נכתבו אחרים.

איך חגגת וציינת את פרסום הספר?

תסלחו לי לרגע על הקלישאה, כי רבים מדמים חבלי ספר לחבלי לידה, אבל במקרה שלי זו באמת הייתה לידה. את ההגהות האחרונות לספר ערכתי ביום שישי, שבוע לפני תאריך הלידה המשוער של בתי השנייה. הצירים גם הם הגיעו באותו היום, וכשהמילים מהמחזור "בצורת, שוב גשם" שמתוכו לקוח שמו של הספר, עוד ריחפו בראשי והיו לחלק מבשרי, הגיחה לעולם שקד. את כל זה אני מספרת כדי שתבינו שבגדול לא היה לי זמן ופניות להתעסק בקידום הספר, כי בעיקר חיתלתי והנקתי. ואיך לא, כשהגיע ערב ההשקה הרשמי, כמובן שהקטנה הייתה חולה והיא הגיעה לחגוג איתנו את הספר (ממש התפרעה עם המטרנה). בתוך כל הבלגן והשינויים המשמחים בקושי זכרתי להגיד תודה לכל מי שבא לשמוח איתי, אז הרי לכם, תודה.

אלו דברים מפתיעים קרו בעקבות פרסום הספר?

קרו וקורים דברים קטנים ומרגשים. כל מיני חיבורים, אנשים ששיר כזה או אחר נגע בהם. בסוף, אלו הדברים האמיתיים. זרים הצליחו להתקרב דרך מילים. זה פלא גדול.

איזה ספר מונח ליד המיטה שלך, ולמה דווקא הוא?

"קדשות וקדושות" של רות קרא-איוונוב קניאל, שהיא גם משוררת מופלאה, וגם חוקרת נדירה. הספר הגיע לשידה האדומה שליד מיטתי בכלל דרך ענייני לימודים. הוא חיכה בסבלנות די הרבה זמן, ולפני כשבועיים סוף סוף פתחתי אותו בעיתוי שאין מושלם ממנו. ממש כמו חתיכת הפאזל הנכונה שנופלת ליד הנכונה ברגע הנכון, רק שפה התחברו לי כמה חתיכות מהחיים. פלא גדול, אמרתי?